זה כנראה נועד להיות חג של סרטים. 
במוצ"ש, חברנו לעוד 8 חברים, ויצאנו לראות את "Kick-Ass" החדש (שטוב שלא תרגמו אותו ל"נינג'ה בירוק" או משהו כזה) בסינמה סיטי החדש בראשל"צ.
אני לא יודע למה הלכנו לשם. כנראה נועדנו לעשות טעויות בבחירת בתי הקולנוע שלנו בחג הזה.
בחמישי היינו ב"שבעת הכוכבים" בהרצליה ועברנו גהינום, והפעם – היינו במתחם החדש-דנדש של סינמה סיטי, והיינו צריכים לצפות למה שקרה. ומה שקרה זה כל עם ישראל. ואישתו. וחמותו. והבנות הפריחות שלו.
בואו נתחיל בזה שחניה היא לא משהו שאתם יכולים לחלום עליו שם. אולי זה החג, אולי זה רק בגלל שהיה מוצ"ש – תחליטו אתם על הסיבה. אבל לא היה חניון אחד במרחק קילומטר וחצי שהיה פנוי. אנחנו הצלחנו, במעט מזל כנראה, להדחף לחניה כלשהי במתחם הקניות שליד. וזה באמת היה במזל, ואחרי 15 דקות של חיפוש. רוב חברינו לא היו כל כך ברי-מזל וחנו מרחק רב יותר.
המתחם החדש, דומה בהתרחשות שבו, ליום שבו מקדונלדס פתחו את הסניף הראשון שלהם בקניון איילון, אי-שם בתחילת שנות ה-90. כל העולם הגיע לשם, ויצר תורים. מטורפים.
כמו כן, אני מבין שהחבר'ה בסינמה סיטי חשבו, שיהיה מגניב להפנות את כל התורים למכונות הכרטיסים, אשר לא יהיו בכלל ליד הקופות, אבל זה לא היה מגניב בכלל. הכניסה לבתי הקולנוע נמצאת בקומה השנייה. הקופות נמצאות במקום צדדי בקומה הראשונה. המכונות נמצאות במקום אחר לגמרי. וכשעם ישראל על צבאותיו מאיים לדרוס אותך אם רק תעז לעמוד לרגע כדי להבין איפה אתה – אתה בבעיה.
הגענו די מוקדם, בסה"כ. הסרט התחיל ב-22:00, ואנו היינו שם כבר ב-20:20 בערך. אז נכנסנו ל-Temple Bar, שפתחו סניף נוסף גם במתחם הסינמה סיטי הזה, בדומה לסניף במתחם באיזור גלילות. הפאב הוא אותו הפאב, נראה כמעט זהה לחלוטין, האווירה זהה לחלוטין, והמארחת פוסטמה לחלוטין – גם כן כרגיל. היא ניסתה להכניס בכוח 5 אנשים (שהפכו אחר כך ל-7) לכוך ש-3 מאיתנו היו מצטופפים בו בקושי, וזאת למרות שכל הפאב היה ריק לגמרי כשנכנסנו אליו, למעט אותו הכוך, שבו ישבו עוד שתי חבורות. אז התיישבנו על שולחנות האבירים, כי אלה שתי הברירות שהציבו בפנינו (אף כי בפאב טוענים שהם לא שומרים מקומות) – איפה ההיגיון? אין לי מושג. נעלם בכניסה.
דבר נוסף שנעלם מהטמפל, הוא הטעם של האוכל. על השולחן הוזמנו כמה בירות (ובזה אני חייב להודות שהם מרשימים למדי, עם כמות יפה של ברזים ודברים מיוחדים, כולל בירה ללא גלוטן!) ו-3 מנות של פיש אנד צ'יפס. הפיש היו חסרי טעם לחלוטין. פשוט תפלים. הצ'יפס לעומת זאת, היו מלוחים עד אימה – אולי כדי לפצות על חוסר הטעם של הדגים. המנה הזו עולה 59 ש"ח מיותרים.
היתרון בטמפל, מעבר לבירות, הוא בשקט היחסי (למעט המוסיקה הנהדרת – רוק/פופ מיינסטרימי קלאסי) שאפשר לקבל מחוץ למעברים בתוך המתחם.
בשעה תשע וחצי פלוס, יצאנו את הפאב, והתחלנו את החיפושים אחר בתי הקולנוע ואחר מכונות הוצאת הכרטיסים – דבר לא פשוט כלל ועיקר, כפי שציינתי קודם לכן. בסופו של דבר, התרכזנו כולנו במקום אחד על הרצפה המהבהבת בקומה השנייה, וחיכינו שחבר אחד, מזמין הכרטיסים יבצע מסע חיפוש נרחב לאיתור המכונה והחברים שעוד לא הגיעו. לאחר כ-10 דקות נוספות, פלוס-מינוס (יותר לכיוון הפלוס מאשר המינוס), חזר החבר עם חבר נוסף וכרטיסים. התחלנו את הניסיון להיכנס, וכאן חיכתה לנו "הפתעה" נוספת בדמות תור בכניסה צרה למתחם האולמות הרלוונטי. ושוב – זה נעשה בצורה מטומטמת לגמרי, כשכל הפריחות הראשל"ציות נדחפו בתור בינינו.
אז אחרי כל הקיטורים האלה, איך מדד הנוחות בסינמה סיטי החדש? לא רע. הכורסאות יחסית נוחות, אף כי נראה שגם פה נטו לצופף מהצדדים את הצופים, קצת יותר ממה שזכור לי ביס פלאנט. אבל זה היה יחסית בסדר. גם המיזוג היה תקין. לפחות לא הזעתי כל הסרט (בניגוד למה שקרה לי יומיים לפני כן).
ואיך הסרט עצמו?
אוה! תודה ששאלתם. 
היה סרט מגנייייייייייב! – איזה קצב! איזה פסקול מטאליסטי נהדר! איזו עלילה הזויה ונפלאה!
חשוב לי להבהיר פה: אני הייתי בטוח, לאחר צפיה בטריילר, שזו קומדיה עם גיבורי-על, שמתאימה גם לילדים. היה ברור לי שזה הז'אנר של הסרט שבו אנו הולכים לצפות.
חברים – איך אומרים? אז זהו, שלא. הסרט הזה הוא כל דבר חוץ מסרט שמתאים ילדים.
הוא רווי אלימות מכל סוג שהוא, הוא כולל סצינות מדממות במיוחד (ספוילר קל בתוך הסוגריים: אם תהיתם מה קורה לבנאדם בתוך מיקרוגל – זה הסרט בשבילכם! ), אם כי אני חייב להודות שרובן היו משעשעות, בעיקר בגלל הליהוק הגאוני – לא פחות – של קלואי מורץ, המגלמת את Hit-Girl, ואביה ניקולס קייג', המגלם את Big-Daddy בצורה מופתית. אין ספק, ש-Hit-Girl גונבת את כל ההצגה בסרט הזה.
רובינו יצאנו מהסרט הזה עם מסקנה אחת שנאמרה בגאווה: "וואו! גם אני רוצה שתהיה לי בת כזאת". מה לעשות.. לך תבין גיקים.
לגבי אארון ג'ונסון (הבחור שמגלם את Kick-Ass) – טוב.. הוא בחור נחמד והכל, אבל התפקיד הראשי שלו הוסט הצידה ע"י ילדה קטנה, מתוקה, עם מבט של חתלתול, שיודעת להשתמש בסכינים ואקדחים, כמו שאף אחת לא יודעת. רק בשבילה, שווה ללכת לראות את הסרט הזה. ואם אתם לא אוהבים אלימות – זו הפעם האחרונה שאני אחזור על זה: אל תלכו לזה!
מתברר, בדיעבד, שהסרט הזה מדורג Rated R ע"י ה-MPAA, ולמי שזה לא מובן לו, התרגום בעברית הוא: לא מומלץ לצפיה מתחת לגיל 18.
אני חייב כאן להרחיב על עוד דבר במאמר מוסגר ולסיום, ואני עושה זאת, כי למרות מגניבותו של הסרט, אני מרגיש חובה להעלות את זה: לא כולנו יצאנו מהסרט בהרגשה "מגניבה".
זוגתי העלתה כמה וכמה נקודות, שבראייה לאחור, יש בהן יותר משמץ של אמת, גם אם אני לא מסכים עם כל מה שהיא אמרה:
דבר ראשון, האלימות, כאמור, היא מטורפת, והיא נמשכת 115 מתוך 117 הדקות של הסרט. האלימות שם היא מאוד-מאוד ציורית ומאוד-מאוד מפורטת. במילים אחרות, צריך לקחת בחשבון, שיש השפעה של סרטים על אלימות גם מחוץ לאולם בית הקולנוע, וצריך להבין ולזכור את זה. אני לא אומר שסרטים הופכים אותך לאדם אלים. אבל הסרטים האלה בהחלט יכולים להוסיף לזה, אם מלכתחילה חיפשת דרכים חדשות ויצירתיות לנסות את הסכין החדש שלך על אנשים אקראיים ברחוב, דבר שקורה פה לעיתים קרובות מדי.
שנית, ולא פחות חשוב – הסרט אמנם מוגבל לצפיה החל מגיל 18 בארה"ב, אבל בארץ "שכחו" את הפרט הקטן הזה, הצפייה לא הוגבלה, ואכן – ראינו לא מעט בני נוער שם. לצערי, זה אומר הרבה, בעיקר על חוסר האחריות של בתי הקולנוע בארץ.
אם לוקחים בחשבון את השילוב של שני המשתנים לעיל, ואם אנחנו נבין שבני נוער בעיקר (אבל לא רק), לא בדיוק מבחינים היום בין טוב לרע – יש לנו פה שילוב מסוכן למדי. וצריך לקחת את זה בחשבון.
ושוב – כל זה לא אומר שהסרט הוא לא טוב. באמת שנהניתי ממנו. קפצתי בהתרגשות בכיסא כל פעם שראיתי את Hit-Girl שולפת סכינים.
עאלק סרט לילדים.
ציון של קופי השבת: 9.5.
פוסטים קשורים:
